עיון בפרשת וישב

מוביל ל:

משחקי עוגות שמרים

   

"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו, כִּי בֶן זְקֻונִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹונֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹותוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹותוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹום".

פרשת וישב מספרת את סיפורו של יוסף הצדיק. לא סתם מכנים אותו כך, הוא באמת היה צדיק. לא סתם אביו יעקב אהב אותו יותר מכולם, הוא באמת היה ילד מיוחד. לא סתם הוא מצליח בכל אשר הוא עושה, הוא באמת מוכשר. לא סתם הוא פותר חלומות, יש לו באמת אינטואיציה רוחנית חזקה. ובכל זאת, קריאה בסיפורו של יוסף יוצרת תחושה חזקה של אי נעימות. נראה שיוסף מודע יותר מדי לכישרונו, לחוכמתו ולייחודו. פרשת וישב מעמידה במרכזה את הדילמה המלווה כל יוצר, כל אדם המרגיש שיש לו שליחות, שיש לו מסר מיוחד להעביר לעולם. מצד אחד להיות מודע לעצמו, לא להתעלם משליחותו, לא לברוח כיונה הנביא מקול אלוהים הקורא אליו ומצד שני לא לחוש יתרון על אחרים, לא להתנשא, לא להתנכר, לא לזלזל ולא להיות דיקטטור רוחני. פרשת וישב מלמדת את יוסף את מידת הענווה.

וַיַּחֲלֹום יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹוא אֹותוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻומִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻומָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻובֶּינָה אֲלֻומֹּותֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻומָּתִי. וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו: הֲמָלֹוךְ תִּמְלֹוךְ עָלֵינוּ, אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁול בָּנוּ? וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹוא אֹותוֹ, עַל חֲלֹומֹותָיו וְעַל דְּבָרָיו. וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹותוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר: הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִוים לִי. וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ: מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ? הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִימְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוו‍ֹת לְךָ אָרְצָה? וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. 

​חלומו של יוסף אינו הבל והוא אכן עתיד להתגשם, אך הדרך בה הוא בוחר לספר זאת לאחיו לוקה ביהירות וכך הוא יוצר אצל אחיו התנגדות לבשורתו. התוצאה העגומה של גישתו היא שנאת אחים המובילה לנפילתו לבור ולמכירתו לעבד במצרים. גם במצרים הוא מצליח מאוד ובמהרה הוא הופך מעבד למנכ"ל משרדו ואיש אמונו של פוטיפר שר הטבחים.

וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְהוָה אִיתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹושֶׂה, יְהוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹותוֹ וַיַּפְקִידֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ. 

אין בכך ספק, האיש מוכשר. אבל שוב אותה רוטינה חוזרת על עצמה ובליבו של יוסף נוצר בלבול בין הכשרון האמיתי לבין ההתנשאות הבלתי מוצדקת. במהרה, אשת אדונו מנסה להשכיב אותו, כשהוא מסרב היא מאשימה אותו באונס והוא מוצא את עצמו בבית האסורים.

וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹואַר וִיפֵה מַרְאֶה…וַתִּישָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹונָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר: שִׁכְבָה עִמִּי. וַיְמָאֵן…וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִימָּהּ. וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת. וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר: שִׁכְבָה עִימִּי! וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה…וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר: רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ, בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי, וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל…וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ, עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ. וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר:  בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי…וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ… וַיִּחַר אַפּוֹ. וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹותוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּוהַר  

יוסף אינו חוטא בזימה, אך הוא שוב חוטא ביוהרא.

אבל כישרון זה כישרון וגם בבית האסורים יוסף מצליח, אפילו שם הוא הופך מאסיר למנהל. לשר האופים וגם לשר המשקים הוא פותר חלומות בדיוק מופלא, הרי האינטואיציה שלו, היצירתיות שלו, אינה יודעת גבולות

וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִינּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּוהַר. וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּוהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִים אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּוהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹושִׂים שָׁם, הוּא הָיָה עֹושֶׂה. 

אבל שוב האגו, שמץ היוהרא, מעכב אותו. הוא חושב שזה נגמר ועכשיו בזכות כשרונו יתוקן העוול שנעשה לו.

כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִיתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה. כִּי גֻנֹּוב גֻּונַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה, כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר. 

אבל

וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ. 

שלוש נפילות היה צריך לחוות יוסף לאורך כל הפרשה כדי להבין איך לגשר על הפער בין הכרת ערך עצמו לבין מידת הענווה, עד שבפרשה הבאה, פרשת מקץ, יאמר לפרעה:

וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר: בִּלְעָדָיי!  אֱלֹוהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה. 

זהו. הלקח נלמד. יוסף מוכן להיות מנהיג, נושא הבשורה.

מנהיגים נוטים או להתבצר במגדל השן ולהתנתק מ-"ריצפת" הציבור, או להתמכר כנרקומן לאהבת הקהל ולכן לתת לו מה שהוא רוצה במכנה המשותף הנמוך ביותר. האמת היא ששתי הדרכים פסולות. מנהיג, בין אם הוא מדיני וציבורי ובעיקר אם הוא אומנותי ורוחני, צריך לרומם את הציבור ולהוביל אותו קדימה, לקבל גם החלטות קשות, להגיד גם דברים לא פופולריים, אבל לעשות את זה כל הזמן מתוך אהבת אדם, מתוך ענווה, מתוך ידידות ומתוך הזדהות עם כל אדם, מסעו ותלאותיו ומתוך הזדהות בלתי פוסקת עם צלם האלוהים בו נברא כל דבר.

דמוקרטיה נוטה לחנך את מנהיגיה להתרפס בפני הקהל הבוחר אותם, לא לעשות את מה שנכון אלא את מה שנראה טוב, לזלזל בציבור על ידי הבטחות כוזבות ותעלולים תקשורתיים. דיקטטור, לעומת זאת, נוטה להיות כל כך בטוח במקומו עד כדי שכחת הציבור שאותו הוא אמור להנהיג, התנתקות מצרכי הציבור ועיסוק בטובת עצמו. זאת כמו זאת דרכים פגומות ומסוכנות. למעשה, אין באמת פתרון קסמים או דרך מושלמת, בסופו של דבר הכל נתון על כף המאזניים של אחריותו האישית וגדלות הנפש של המנהיג עצמו.

מעשה ברבן גמליאל הנשיא ורבי יהושע שהיו שטים בספינה. אמר לו רבן גמליאל: כל כך הרבה חכמה יש בידך ואתה עולה בספינה לצרכי פרנסתך? אמר לו: עד שאתה תמֵהַ עלי, תְמַה על שני תלמידים שיש לך ביבשה, אלעזר בן חסמא ויוחנן בן גודגדא, שהם חכמים עד כדי שיודעים לשער כמה טיפות יש בים ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש. נתן רבן גמליאל דעתו למנותם לעסוק בצרכי ציבור כדי שיהיו מתפרנסים מאותה השררה. שלח להם – ולא באו. חזר ושלח – ובאו. אמר להם: כמדומים אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם! שנאמר:  "וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה" (מסכת הוריות, פרק י) 

שליח ציבור, מדיני או רוחני, חייב קודם כל לחנך את עצמו, לראות עצמו ככלי ולא כמטרה, כשליח ולא כמלך ורק אז אולי יזכה ובשורתו תוכל להישמע ויוכל לפעול בשם האל לטובת העולם.

———————

וַיְהִי בִּרְכַּת יְהוָה בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה. וַיַּעֲזֹוב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִיתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר-הוּא אוֹכֵל.

בצק שמרים מסמל בעיני בדיוק את השילוב הזה, בין גבהות ובסיסיות. מצד אחד השמרים מותחים את הבצק ומגביהים אותו אל על, אך מצד שני יוצרים את מזונו הבסיסי ביותר של האדם, רך, חמים, ניחוחי, ביתי ועמוס בזיכרונות ונחמה.

האם יש מאכל שראוי לכינוי אוכל נחמה, אוכל זיכרונות ואוכל אהבה יותר מעוגת שמרים? הפוסט הזה יעסוק בבצק שמרים רך, עסיסי ומתוק. בצק שיכול להיות בסיס למגוון עצום של מאפים, עוגות וחלות מתוקות מלאות בנחת שבת. המוציא לחם מן הארץ. זה השילוב הראוי. לצאת, לא לנוח, להגביה עוף, אבל תמיד לזכור את הארץ. לא לחינם יוסף לומד את הלקח האחרון שלו דווקא משר האופים, הוא לומד את חכמת השמרים. בשבילי אין כמו העוגות הללו לסכם את מה שניסיתי בדם ליבי לומר במילים נרגשות. לשלב יצירה בחדרי חדרים עם אהבת הרחוב, נדודים למרחקים עם חזרה הביתה, תאווה עם אהבה, מורכבות עם פשטות, עידון עם עממיות, מנהיגות בלי פשרות והזדהות עם כל נברא, נבואת זעם עם אהבת אדם.

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף: הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹועִים בִּשְׁכֶם, לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם. וַיֹּאמֶר לוֹ: הִנֵּנִי! וַיֹּאמֶר לוֹ: לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁיבֵנִי דָּבָר…וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹועֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר: מַה תְּבַקֵּשׁ? וַיֹּאמֶר: אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ, הַגִּידָה נָּא לִי, אֵיפֹה הֵם רֹועִים?.  

משחקי עוגות שמרים

   

   

רוגלעך

   

שושני קינמון בזיגוג שמנת – וניל

   

 עוגת שי"ן תי"ו – שמרים, תמרים

       

עוגת שמרים מתוקה – מלוחה עם בטטה וגבינה כחולה

   

מאפה פרג

   

לחמניות שקדים

   

לחמניות חלב

 

לחמניות סוכר